משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ה׳:ח׳

8 לפי כתב-יד קופמן

9 האומר עלי במחבת לא יביא במרחשת במרחשת לא יביא במחבת – הנודר צריך לדייק בנדרו. התורה מבחינה בין שתי מנחות אלו, ולפיכך חייב הנודר לקיים במדויק את הנדר, וכן להלן פי"ב מ"ב. אלא ששם המשנה ערוכה בסגנון אחר: "ואם הביא לא יצא ידי חובתו".

10 ומה בין מחבת למרחשת אלא שהמרחשת יש לה כסוי והמחבת אין לה כסוי דברי רבי יוסי הגלילי רבי נחמיה – בעדי הנוסח הטובים ובדפוסים "חנניה", בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשים – לפי התיאור מרחשת היא כלי סגור לטיגון בשמן עמוק, והמאפה יוצא רך וספוג שמן. מחבת היא טיגון רגיל בכלי פתוח שדפנותיו אינן עמוקות. איור 2 הבצק המיטגן במחבת יוצא קשה יותר. ההבחנה של הקושי אינה מקצועית. בפועל טיגון ממושך יגרום תמיד להתקשות, וזמן הטיגון הוא שקובע. האבחנה בין מחבת ומרחשת חוזרת במקורות מקבילים ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק יב ה"ז, יא ע"א; בבלי, קידושין נג ע"א; תנחומא בובר, ויקרא ז ע"ג, ועוד.

11 לפי הסברנו אין כאן מחלוקת בין התנאים אלא שני תיאורים שונים. האחד מתמקד בכלי, והשני התוצר. התנאים לא נחלקו ביניהם אלא כל אחד תיאר את הכלי במקומו. זו דרכה של משנה ששתי דעות מוצגות בה כאילו הן חולקות, ולמעשה אין כאן מחלוקת אלא תיאורים משלימים. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנתנו מסביר "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון ת"ק או "חכמים" אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן.

12 על פי פשוטם של דברים ברור שמחבת ומרחשת הן כלים, ומנחה על מחבת שונה ממנחה על מרחשת בכך שהמנחה נראית אחרת וטעמה שונה. אבל בספרות התנאית מתנהל דיון האם מחבת ומרחשת הן סוגי טיגון או כלים שונים: "...וכל נעשה במרחשת ועל מחבת על שום כליין נקראו, ולא על שום מעשיהם. מה תנור כלי, אף מחבת ומרחשת כלי" ספרא, צו, פרק י ה"א, לד ע"א. אם כן, המנחות שונות זו מזו לא בטיבן אלא בכלי שבו נעשו. כפי שאמרנו האבחנה שהספרא נוקט בה קשה, שכן הכלי קובע את דרך הטיגון ואת טיבו הסופי של המאכל או המנחה. אבחנה זו מקבלת בתלמוד הבבלי תפנית נוספת. התלמוד מצטט ברייתא ומשלב בתוכה דברי פרשנות; אנו סגרנו אותם בסוגריים רבועים:

13 תנו רבנן: בית שמאי אומרים: האומר הרי עלי מרחשת – יהא מונח עד שיבא אליהו מספקא להו אי על שום כלי נקראו או על שום מעשיהן; ובית הלל אומרים: כלי היה במקדש ומרחשת שמה, ודומה כמין כלבוס עמוק, וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הברתים, וכמין בלוטי היוונים, ואומר: כל נעשה במרחשת ועל מחבת, אלמא על שום הכלים נקראו ולא על שום מעשיהם בבלי, סג ע"א. בית שמאי סבורים שהנדר לא הוגדר בדיוק, והבבלי מסביר שמנחת מרחשת אינה מוגדרת האם היא מנחה הנעשית בכלי או סוג של טיגון מיוחד, ואילו בית הלל סבורים שמרחשת היא סוג כלי וסוג בישול כאחד, טיגון עמוק שבתוכו מטגנים מעין סופגניות בלשון ימינו. לפי הסבר זה הספרא כבית שמאי, והשאלה ששאלנו על הספרא חוזרת, ואילו משנתנו היא כבית הלל. שני התנאים במשנה מתייחסים לדעת בית הלל, וכל אחד מדגיש מרכיב אחר בדבריהם.

14 גם הירושלמי מקשר את משנתנו ומשנת פרק יב למחלוקת בית שמאי ובית הלל, אבל הקישור הפוך ובהיר יותר, והנוסחה שונה: "תמן תנינן האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת, רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש דבית שמי היא. דבית שמי אומרים הקדש טעות הקדש. רבי זעירא בעא קומי רבי יוסי ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל באומר במחבת אמרתי, אבל אם אמר הרי עלי במחבת, וחזר ואמר במרחשת, יצא. אתא רבי חנינא ורבי יסא בשם רבי יוחנן דברי הכל היא" ירו', נזיר פ"ה ה"א, נג ע"ד.

15 הירושלמי אינו מכיר את דברי בית שמאי "יהא מונח עד שיבא אליהו" ולדעתו משנתנו כבית שמאי, אך בשם רבי יוחנן נאמר שמשנתנו כדעת הכול. ניתן לראות כיצד המימרות הקדומות של בית שמאי ובית הלל קיבלו חיים עצמאיים. בירושלמי הן הוסבו לעניין שינוי בביצוע הנדר הקדש טעות, ובבבלי לעניין הגדרת מנחת "מרחשת".

16 הקדש טעות הוא כאשר הניסוח אינו מתאים לחובה ההלכתית. כפשוטו אכן המקרה שלנו הוא מקרה של הקדש טעות, ומשנתנו כבית שמאי. אין זה מקרה חריג ואין הוא מפתיע, ומצינו משניות רבות שנסתמו כדעת בית שמאי או בהשפעתם. רבי יוחנן בירושלמי והעורך של הבבלי מציעים אפשרות שמשנתנו כדעת הכול, וזאת בהשפעת המסורת הידועה ש"ההלכה" היא "תמיד" כבית הלל, אך לכלל זה עשרות חריגים. מחלוקת זו אינה מבודדת. כך, למשל, קובעת המשנה בשקלים: "המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין. שאביא מהן לשקלי, שוין שמותרן חולין. אלו לחטאת, שוין שהמותר נדבה. שאביא מהן לחטאת, שוין שהמותר חולין" פ"ב מ"ג. בית שמאי רואים בכל המעות הקדשה, ולכן מותרן לנדבה. לדעת בית הלל כוונתו של המפריש קובעת את גורל המעות הנותרות, ובלשון המשנה "שקלים יש להם קצבה" שם מ"ד, ולכן הנותר חולין. כך גם ניתן לנתח את המקרים בהמשכה של המשנה בשקלים שבהם אין מחלוקת. כשהמעות הוגדרו במפורש, בפרוטרוט כלשון הירושלמי שקלים פ"ב ה"ג, מו ע"ג; נזיר פ"ה ה"א, נג ע"ד, כחולין שממנו תוקדש מחצית השקל או אפילו חטאת, גם בית שמאי מסכימים שאינם קודש, וכשהמקדיש מגדיר את המעות לחטאת גם בית הלל מסכימים שהנותר נשאר בבחינת קודשים – לנדבה. מחלוקת זו איננה על טעות אלא על חשיבות מונח ה"הקדשה".

17 חשיבותה של סוגיית הירושלמי היא באבחנה שאכן זהו שורש המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. במבוא למסכת קידושין ריכזנו סדרת מחלוקות שבהן בא לידי ביטוי פן זה שהוא אחת המחלוקת העקרונית בין הבתים. השאלה היא מה דינו של מעשה קודש שנעשה שלא בכוונה נכונה ומתאימה. בית שמאי מדגישים את המעשה. לשיטתם לא ייתכן שמעשה קודש לא יהא תקף. "מעשה" הוא גם דיבור, ובלשונו המאוחרת של הבבלי, המסכמת את דעתו של רבי מאיר המהלך בשיטת בית שמאי: "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" בבלי, כתובות נח ע"ב ועוד. בית הלל, לעומת זאת, דורשים לא רק כוונה אלא גם דקדוק בפרטים, ואם הכוונה לקויה, או הפרטים הטכניים לא בוצעו כהלכה, המעשה בטל. על כן גם הקדש טעות לבית שמאי הקדש ולבית הלל אינו הקדש. עם זאת אלו שתי מגמות יסוד, ובפועל אפשר שהמחלוקת איננה כה משפטית ואחידה. הדברים תלויים גם בטיב הטעות.

18 המשניות הבאות עוסקות במצבים דומים ללא מחלוקת. כך, למשל, המשנה מנסה לאבחן אותן ברוח המחלוקת: "המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה... לא אמר כלום, עד שיהיו פיו ולבו שוין" משנה, תרומות פ"ג מ"ח. המשנה עוסקת בכוונה ומעשה, כשהמעשה הוא מעשה ההקדשה – בפיו. מבחינת התוצאה משנה זו מצטרפת לשיטת בית הלל שההקדש אינו תופס. אך המגמה שונה, ולכן לא ייפלא שנעשים ניסיונות לזהות את המשנה כדעת הכול, או אף כדעת בית שמאי, שהרי אין טעות דומה לכוונה, ומן הסתם לו עסקנו באותו נשוא לא היה ניכר כל הבדל, וכך קורא רבי ירמיה את המשנה: "בא לומר חולין ואמר עולה – קדשה" ירו', נזיר פ"ה ה"א, נג ע"ד.

19 כך, למשל, חולקים בית שמאי ובית הלל בשאלה מה הדין אם אדם תרם תרומה שלא לפי כללי ההלכה. בית שמאי אומרים שתרומתו תרומה ובית הלל אומרים שלא עשה כלום והוציא דבריו לבטלה – משנה, תרומות פ"א מ"ד, והוא הדין במי שנדר שלא כהלכה, או הקדיש שלא במלוא הכוונה, או שנדר נזיר שלא בכוונה מלאה. אנו עסקנו בכך בקצרה במבוא למסכת קידושין.

20 אפשר גם שבית שמאי הסתפקו האם התכוון לנדור את הכלי עצמו, מרחשת, או מנחה במרחשת. כך או כך, עמדה זו הפוכה לדעתם הרגילה של בית שמאי ובית הלל בנושא, כפי שנברר במשנה להלן שהיא מעין המשך למשנתנו פי"ב מ"ב. שם השאלה היא האם מי שנדר "הרי עלי במחבת" והביא במרחשת יצא ידי חובה, והאם המנחה קדושה. משנתנו קובעת את העיקרון שעליו להיצמד ללשון הנדר, והמשנה להלן עוסקת בתוצאות, מה הדין אם הנדר לא קוים בדייקנות. כפי שנראה שם שררה כנראה בנושא זה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. ברם משנתנו היא לדעת הכול, ולכתחילה ודאי שיש למלא את הנדר במדויק ככל האפשר.

21 משנתנו זכתה גם לפרשנות מדרשית שלפיה מחבת שטוחה ומרחשת עמוקה באות לכפר על חטאים אחרים: "ואמרו חכמים במשנה 'מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין' כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין, ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. אמר לו הקב"ה בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה, ואין שמן אלא מעשים טובים..." ויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו ז, עמ' 37. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות, ועמדנו על כך בפירושן של משניות רבות.